לכתוב בלי שאף אחד יקרא, איזה חלום.

כמה טוב פשוט לכתוב בלי לחפש מילים ורעיונות. פשוט לכתוב את המחשבות שעוברות בראש, ואם אין והרבה פעמים אין משנה סדורה של מחשבות, אז פשוט לכתוב מה שיש, עם מילות קישור שיתאימו איכשהו למכלול המילים שסוגרות איזה רעיון. הרי תכלס, לכתוב בלי שאף אחד יקרא זאת תרפיה. כמה עולה שם בחוץ סדנה לריפוי? כתיבה היא ריפוי. היא מזכירה לי ספורט. שורפת מצבים. שוחטת אותם עד דק ולא נשאר מהם דבר. והנה, מתפנה מקום לעוד מצב ועוד אחד, והנה עוד אחד מגיע, רק בכדי לכתוב אותו, לנשום אותו, לסקוואט אותו. ואפשר לנשום מהאף ולהוציא אויר מהפה, ככה בקול רם, בהתרסה במוחצנות, בראוותנות עדינה. 

לכתוב בלי שאף אחד יקרא. מילה מתחילה ומי יודע איך יגמר המשפט, ולמה הוא יהיה קשור יותר למשפט הקודם, או למשפט הבא. וזה לא חשוב כי אף אחד לא יקרא. והלב שמח. כי אף אחד לא יקרא והכל יעבור, היה כלא היה, והשמיים יתבהרו והשמש תצא ותחמם ותעייף ברכות את הגוף שהתעייף מהנפש שכותבת וכותבת וכותבת, בלי שאף אחד יקרא. הקסם הזה שבניתוק מהאגו שובה, יש בו רכות ועדינות, יש בו ריפוי וחמלה. להיות רק לרגעים ספורים מהרצון לנצח, מהרצון להיות במרכז. לפעמים החיים מפרגים ומאפשרים את הנחיתה הרכה הזאת לתוך בריכת הטוב והעונג מהשקט הפנימי ומהרוגע הנפשי. לכתוב כמו הרב לייטמן – לכתוב ספרי צמיחה, ספרי קודש, ספרי התפתחות.

וכשהחיים מאפשרים, צריך לתת להם לאפשר ולזרום איתם, כי הם מדברים איתנו, קוראים לנו לבוא איתם למדרגה הבאה, מקדמים אותנו עוד בסולם לעבר הכח שמנהל פה את הכל. וכשבאים עם החיים ונותנים להם יד, מסירים את ההתנגדויות, ומורידים את הראש, מתגלים בתוכנו חיים חדשים. מתגלים מול העיניים שלנו מצבים מתחדשים והם המצבים שלנו, הם אנחנו, הם בדיוק מה שאנחנו צריכים בכדי להיות מה שנועדנו להיות. הסביבה שאנחנו נמצאים בה יכולה וצריכה לתת את הכח הזה להתחדש, ולכן כ"כ חשוב להיות מוקפים בסביבה טובה. ומהי סביבה טובה? סביבה שנותנת חשיבות וכח להיות חלק מהמערכת ולפעול לפי חוקיה.